דף לקראת שבת פרשת תצווה אולפנת שירת הים
חלק ראשון רעיונות על הפרשה
נושא ראשון
פרשתנו מתחילה בציווי על הכנת בגדי כהונה, ומסיימת בציווי על ימי המילואים.
ישנו פסוק שיש בו לכאורה קושי בדקדוק שלו: 'וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי:'
הנצי"ב מעלה שאלה זו, והוא מסביר את הפסוק באופן אחר, לדעתו משה הצטווה להדריך את עושי המלאכה, כשם שבצלאל צריך להדריך אותם. ישנו הבדל תהומי בין ההדרכות, ההדרכה של בצלאל היא בתחום המקצועי, באיזה חומרים יש להשתמש ובאילו כלים יש להיעזר על מנת להוציא כלי או בגד באופן המתבקש והמושלם. ואילו ההדרכה של משה היא בתחם הרוחני, הוא צריך להסביר לאותם האנשים שה' חנן אותם בכישרונות מעשיים, שיש לכוון כוונות עליוניות רוחניות כאשר הם יעסקו במלאכת הכנת הבגדים.
הסיבה לכך, שדרושה הכנה רוחנית היא כפולה, ראשית בכל דבר שבקדושה ישנה משמעות גדולה מאוד לאותם מחשבות שאותם האדם חושב בשעת העשייה, באופן כזה שאיכות עבודת הכוהנים תושפע לטובה מאותם מחשבות של קודש שליוו את האומנים בשעת המלאכה.
שנית, אהרון בעצמו, בגלל רגישות הגבוהה שלו לדברים שבקדושה, ודאי ירגיש בשעה שהוא ילבש את הבגדים, מה היו המחשבות שאותם חשב האומן כאשר עסק במלאכה. וזה מה שרומז הפסוק באומרו 'אשר מלאתיו רוח חכמה', זה מתייחס לאהרון ולא לבעלי המלאכה.
בהקשר לכך, שמעתי מהרב יהושע רוזן סיפור על אדמו"ר אחד שהכינו לו מיטה מיוחדת וכאשר עלה לשכב עליה זעק: זה דוקר, אני מרגיש דקירות! חיפשו חסידיו ולא מצאו שום פגם במיטה, אבל כאשר חקרו יותר, התברר שבעל המלאכה הכין את המיטה בתשעת הימים והיה אחוז במחשבות של עצבות, וזה מה שהרגיש אותו אדמו"ר בשוכבו עליה.
ידוע, גם רופאים מנתחים עשויים תוך כדי ניתוח לספר זה עם זה, על הסרט או על ההופעה בה השתתפו אמש, וכן יכול האומן שמצייר את תמונת הרבנים בצבע שמן בגודל אמיתי ומרשים ביופיו, לעסוק במקביל בציוריים פונוגרפים חלילה.
התורה דורשת מאיתנו, שבדברים שבקדושה, לא מספיק שהביצוע יהיה מושלם, אלא צריך גם את המחשבה העליונה המלווה את העשייה.
הדבר הזה יכול להסביר גם את הצורך לבחור בגדולי ישראל שיכתבו את ספר התורה למלך (כך מבאר הנצי"ב את הפסוק: 'וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם', שהכותבים יהיו סופרים גדולי ישראל, כך שתהיה בספר קדושה יתירה, שתשפיע על המלך העתיד לקרוא ממנו), וכן את התנהגותו המוזרה של רבי חייא (ב"מ פ"ה:) שהשקיע מזמנו היקר על מנת להכין בעצמו קלף, על ידי שבעצמו צד את הצבאים ברשתות, אותם הכין מחוטי פשתן שאותן זרע, כל זאת כדי שהילדים שילמדו תורה מאותו ספר תורה, תחול עליהם קדושה יתירה בזכות כל ההכנות קודמות לביצוע.
נושא שני
ראיתי לנכון להדגיש דבר שנלמד השבת בפרשה:
הכוהנים נכנסים לעבודה, על ידי העבודה המיוחדת של ימי המילואים.
אחד הדברים המיוחדים שיש בימי המילואים הוא הקרבן הנקרא איל המילואים, שאת דמו משה מזה על תנוך האוזן ועל בוהן היד ובוהן הרגל הימנית של אהרון ובניו.
אגב, פוגשים אנו את נושא של הזהה באותם מקומות, גם במצורע שהתרפא מצרעתו, וזה משמש פרק בתהליך טהרתו.
מה פשר המעשים הללו?
הנצי"ב מבאר, שהכהן על מנת להוות אישיות שדרכו כל אדם יגיע לטהרה ולשלמות במידות ובעבודת ה', צריך שהוא בעצמו יעבור תהליך של התעלות והזדככות.
איך מעלים את האדם מדיוטא תחתונה לדיוטא עליונה? כיצד האדם שהיה עד עכשיו שקוע בחטא של דיבורים שליליים יוכל לשנות כיוון, ולעלות פזה אחרי שהשתרש בחטא?
על כך התורה משיבה, אי אפשר בשיטת 'הוקוס פוקוס' להגיע לשום מעלה. אם החשיבה תישאר אותה חשיבה, שוב האדם ידרדר אל החטא.
צריך על כן, שינוי מהותי, צריך לשנות את אופן החשיבה ואופן המבט על הזולת. כל עוד המבט הוא של 'עין רעה' כמעט בטוח, שהשפתיים לא ימנעו את הדיבור הרע. אבל אחרי שהתרגלתי לחשוב טוב (חשיבה קשורה לשמיעה, על דרך הפסוק שמע ישראל כלומר תבין ותפנים) אזי יש סיכוי לא לדבר דברים שליליים.
אחרי שאתרגל לחשוב טוב (נרמז בהזאה על התנוך של האוזן) כעת אני צריך לתרגל מעשיים חיובים, שזה רמוז בבוהן היד, וכאשר ארגיל את עצמי במעשים טובים מתוך מודעות, ממילא יהפוך ההרגל ל''טבע שני', ויצאו ממני מעשים טובים גם כאשר אעשה ללא מחשבה (בוהן הרגל-רומז להרגל).
כך התורה רוצה שנעבור תהליך של הבראה, ולכן כל כהן זקוק בעצמו לעבור תהליך כזה, כדי שיוכל גם לעזור לאחרים הזקוקים לכך...
נושא שלישי
על אבני השוהם, שהם באפוד שעל כתפות אהרון נאמר: 'וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן'.
על אבני החושן שהם על החזה של הכהן הגדול כתוב: 'וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט'.
אנו חיים בדור כזה, שלפעמים כל אדם הוא מספר במערכת או כתובת בקבוצת תפוצה, וכמעט שכחנו את הדבר הכי נדרש לאדם, שהוא השם שלו, ותשומת הלב אליו באופן אישי, ועל כן ישנה בתורה חשיבות גדולה לשמות שלנו ולזיכרון שלנו.
נוכל להמחיש זאת במשל כזה, אדם אומר לחברו 'השם שלך מופיע בעתון!', כמה זה משמח את השומע ואיך הוא רץ לקנות את העיתון שבו הוא נזכר ומופיע, למרות שהעיתון הזה, מחר יעטפו בו דגים בשוק הכרמל.
התורה אומרת שהשמות שלנו יופיעו תמיד על בגדי הכהן הגדול ואיתם הוא יכנס לעבוד בקודש, כמה זה משמח ומחזק אותנו.
גם אנו נשתמש בשיטה הזו באמתיות, נדע את שמו של כל אדם שבסביבתנו, ונקרא לו בשמו המלא (במקום ג'ינג'י או צדיק) ונדע לזכור אותו במקום הנכון (אולי נתפלל להצלחתו ב'שומע תפילה') וכך נלך בדרכו של אהרון הכהן האוהב את הבריות.
חלק שני עיון במפרשים
1.שאלה:מדוע נסמכה פרשת בגדי כהונה לקרבנות של המילואים?
2.שאלה:איזה כלי של המשכן מתואר בפרשתנו, ומדוע אינו מופיע עם שאר הכלים בפרשת תרומה?
3.שאלה:כמה בגדים יש לכהן ההדיוט וכמה לכהן הגדול, והאם כולם מופיעים בפרשה?
חלק שלישי שו"ת בהלכה
שאלה: האם ראוי לתת 'משלוח מנות', לאדם שלא מברך לפני שאוכל?
תשובה: המצווה נתקנה על מנת לתקן את הלשון הרע של המן, שאמר שאנחנו עם מפורד. לכן יראה לנכון לשלוח דווקא לאותו אדם שהמנות ישמשו כדבר המאחה והמאחד. אם חברו לא מברך, יבקש ממנו לברך או שיברך עבורו בקול רם את ברכת הנהנין (ויהנה גם הוא).
באופן שהדבר לא ניתן, ישנם שני נימוקים להתיר לשלוח למי שאינו מברך: 1. ניתן לתלות שהמקבל יתן את המנות לאדם אחר שבעצמו מברך [כך כתב בספר מקראי קודש (י, יג הערה מ), בשם הרב שאול ישראלי]; 2. כאשר יש חשש, שהחייל החילוני יראה שהדתיים נותנים זה לזה ולא מביאים לו, ובגלל זה תהיה איבה או שזה יגרום לו לאהוב פחות את האנשים שהם יראי שמים, מותר לתת לו על מנת להציל אותו מאיסור שנאת ישראל ושנאת נושאי התורה (מבוסס על הפסק של הרב ש"ז אוירבך, ביחס להזמנת תורם חילוני לדינר של ישיבת קול תורה, ועוד כתב ב'הליכות שלמה', פורים עמ' שלה, שיש לתת לעובדי הישיבה, גם לאלו שאינם מפקידים על המצוות ) הוסיף לי הרב יהודה נקי שישנו עוד שיקול, שעל ידי כך גם מזכים אותם במצוות משלוח מנות.
הערות: א. ישנו עוד פתרון, והוא שישלח לאותו חבר מתנות שאינם בני אכילה, כגון לתת לחייל שמפו וגרביים, ויתן זה מעבר למה שכבר שלח לחבר אחר מנות של אוכל (יש לעיין אם לא יוולד מפתרון זה תקלה, שילמדו אנשים מהתנהגותו, שיוצאים ידי חובה בדברים שאינם בני מאכל); ב. הרב מרדכי אליהו הציע שיפקיר את האוכל, ואינו יוצא ידי חובת המצווה, אלא יתן משלוח מנות גם לאחר (מקראי קודש שם). בניגוד לכך ובהקשר שונה, בספר 'ועלהו לא יבול' (ח"א עמ' קו) כתב בשם הרב ז"נ גולדברג שהפקרת הרכוש אינה מצילה מאיסור מסייע לדבר עבירה; ג. ישנו מאמר של הרב שאול דוד בוצ'קו (בעקבות המחבר עמ' קיב) המוכיח שלפי 'עיקר הדין' האיסור המוזכר בראשונים (או"ח קסג) הוא דווקא באופן שמאכיל ישירות לפיו של האדם שאינו נוטל ידיים, ואילו אם נותן בידו או באופן שמארח אותו, לא נאמרו הדברים הללו. זו לשון המגן אברהם (קסט ו): 'דוקא בנטילת ידים אסור, דתיכף בשעה שנותן ידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה, בשעה שנתנו אינו עובר ואם אחר כך לא יברך מה עלינו לעשות'. אבל ברור שהשו"ע הרחיב את הדין הנ"ל, לא משורת הדין אלא כחומרא בעלמא, שהרי כתב: 'לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך'. על פי זה מובן מדוע בתורת צדקה מותר לתת לאדם שאינו מברך, שהרי לא החמירו במקום מצווה, ולאו דווקא במצוות צדקה אלא גם מצוות קרוב רחוקים וכדומה.